פסק-דין בתיק ת"א 7129-04

פתח דבר

1.      התובעת, אביבה פלגי ז"ל, הגישה תביעה כספית נגד קיבוץ אשדות יעקב מאוחד (להלן: " הקיבוץ") ונגד מינהל מקרקעי ישראל (להלן: " המינהל"), בתור יורשתו של אביה המנוח, אברהם פלגי, (להלן: " המנוח"), אשר היה בחייו חבר הקיבוץ, לתשלומים הנובעים מחברותו בקיבוץ ומהפסקתה, ולמתן צו הצהרתי המורה למינהל לרשום על שמה יחידת מגורים בקיבוץ, ולחילופין לחייב הקיבוץ ליתן לה תמורה כספית הולמת לזכותה לשיוך יחידת מגורים. ביום 12/10/09, לאחר שתמה שמיעת הראיות, הלכה התובעת לעולמה, ובהתאם להחלטתי מיום 23/5/2010, צורף מנהל עזבון המנוחה כתובע (להלן: " מנהל העזבון").

2.      למותר לציין, כי הטענות שהועלו בבקשה לסילוק על הסף (בקשה מס' 20), אשר הגיש הקיבוץ בחודש מרץ 2010, לאחר שכבר ניתנה הוראה על הגשת סיכומים, ובטרם ניתנה ההחלטה האמורה על המשך ההליכים באמצעות מנהל העזבון, נזנחו בסיכומי הקיבוץ.

רקע עובדתי ותמצית המחלוקת בין הצדדים

3.      אברהם פלגי ז"ל, אביה המנוח של התובעת, מראשוני קיבוץ אשדות יעקב מאוחד, היה חבר הקיבוץ החל משנת 1939. מאז ועד לסוף שנת 1979, חי ועבד בקיבוץ, עד שבהיותו בן 71 הצטרף לבתו אשר התגוררה אותה עת בארצות הברית. ביום 18/9/2003 שלח המנוח לקיבוץ הודעה אותה כינתה התובעת כ-"הודעה על הפסקת חברותו", וביום 9/6/2004 הלך המנוח לבית עולמו.

4.      התובעת עתרה לחייב את הקיבוץ בתשלומים הנובעים מעצם חברותו של המנוח בקיבוץ, ומכוח הפסקת חברותו: השתתפות בהוצאות המחייה שלו בשנים בהן התגורר עמה בארה"ב ועד להפסקת חברותו, דמי עזיבה שהיה זכאי להם בעת הפסקת חברותו, וקצבת פנסיה מיום הפסקת חברותו ועד ליום פטירתו. כמו-כן עתרה התובעת להורות לקיבוץ ולמינהל לרשום על שמה, כיורשת המנוח, יחידת מגורים בקיבוץ, או לחילופין לחייב הקיבוץ לשלם לה את השווי הכספי של זכות זו, על פי ההחלטה על שיוך דירות אשר נתקבלה באסיפה הכללית של הקיבוץ ביום 23/1/03, בהתאם להחלטה 751 של המינהל (להלן: " החלטת השיוך").

5.      הקיבוץ כפר בטענות התובעת באשר למועד פקיעת חברותו של המנוח, ולנסיבות פקיעת החברות. לשיטת הקיבוץ, חברותו של המנוח לא פקעה במועד הנטען אלא שהיא פקעה רק בעת פטירתו, ולפיכך לא היה זכאי לדמי עזיבה כנטען, ולקצבת פנסיה מן המועד הנטען ועד לפטירתו. כן טען הקיבוץ כי המנוח לא קיבל את הסכמת הקיבוץ לחופשת מיוחדת שאינה מוגבלת בזמן, ולפיכך לא היה זכאי לאספקת צרכי מחייתו בתקופת החופשה. הקיבוץ ציין כי אילו עמדתו באשר למועד פקיעת חברותו של המנוח תתקבל, הוא ייחשב כמי שהיה זכאי לשיוך דירת המגורים על שמו (הוא או יורשיו), על פי החלטות המינהל והאסיפה הכללית בקיבוץ.

6.      סלע המחלוקת בין הצדדים הנו, אם כן, בשאלה האם חברותו של המנוח בקיבוץ פקעה טרם פטירתו, או שמא פקעה עקב פטירתו. מן התשובה לשאלה זו תגזרנה הקביעות באשר לזכויות המנוח בעת פקיעת חברותו ובעת פטירתו, ולזכויות עזבון התובעת כיורשתו. 

טענות הצדדים

7.      עזיבת המנוח את הקיבוץ ופקיעת החברות - התובעת טענה כי עזיבתו של המנוח להתגורר עמה בארה"ב בסוף שנת 1979, נעשתה בתיאום עם הקיבוץ ובהסכמתו. כן טענה התובעת, כי חברותו של המנוח בקיבוץ פקעה, עם מסירת ההודעה מטעמו לקיבוץ, ביום 18/9/03.      

מכתב ההגנה עולה כי הקיבוץ סבור שחברותו של המנוח לא פקעה טרם פטירתו, אלא עם ועקב פטירתו, אף שהטענה האמורה לא הועלתה במפורש, אלא רק בסיכומיו. בסיכומי הקיבוץ פורטו הנימוקים לעמדתו זו, לפיהם הודעתו של המנוח אינה בגדר הודעה תקפה על הפסקת חברות, כיוון שההודעה ניתנה בניגוד לכוונותיו של המנוח לחזור לקיבוץ, ותחת קיומה של השפעה בלתי-הוגנת עליו.         

8.      השתתפות בהוצאות מחייה של המנוח - בזמן שהמנוח התגורר עם התובעת בביתה בארה"ב, היא נשאה במלוא הוצאות מחייתו, והקיבוץ לא השתתף בהן, למעט תשלום זעום מקצבת הביטוח הלאומי שהקיבוץ קיבל עבור המנוח והעביר לו בחלק מהתקופה, אשר כיסתה חלק קטן בלבד מעלות מחייתו של המנוח. לטענת התובעת, היה על הקיבוץ לשאת בעלות מחייתו של המנוח, הן מכוח הוראות תקנון הקיבוץ, והן מכוח מהות היחסים שבין חבר הקיבוץ והקיבוץ. לפיכך, על הקיבוץ להשיב לה את הסכומים שהוציאה למחייתו של המנוח, ממועד עזיבתו בשנת 1980 ועד לפקיעת חברותו בספטמבר 2003, הנאמדים בסך 1,000 $ לחודש.
לטענת הקיבוץ, המנוח לא היה זכאי להחזר הוצאות מחייתו בתקופה בה לא התגורר בקיבוץ, שכן על פי תקנון הקיבוץ חבר השוהה בחופשה מחוץ לקיבוץ יממן את הוצאות מחייתו בעצמו.      

9.      זכאות המנוח לדמי עזיבה - נטען, כי עם הפסקת חברותו בקיבוץ, ביום 18/9/03, היה זכאי המנוח לקבל מהקיבוץ דמי עזיבה, בהתאם לכללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ, התשנ"ג- 1993 (להלן: " הכללים"). על פי הכללים, ותקו של המנוח נספר מתחילת חברותו בקיבוץ בשנת 1939 ועד למועד כניסת הכללים לתוקף בשנת 1993, אז נעצרה ספירת ותקו מחמת גילו, ולפיכך הותק עומד על 54 שנים. עוד על פי הכללים, בשל ותקו, היה זכאי המנוח לתוספת של 150% לדמי העזיבה, וכיחיד, היה זכאי גם לתוספת של שליש מדמי העזיבה. על פי חישובי התובעת, עומד סכום דמי העזיבה לו היה זכאי המנוח במועד הפסקת החברות על 453,600 ש"ח (כתוצאה ממכפלת שנות הותק בסכום הבסיסי בסך 2,520 ש"ח ובצירוף התוספות), ובשיערוך נכון למועד הגשת התביעה על סך 480,675 ש"ח. כן טענה התובעת כי על פי הכללים, דמי העזיבה היו אמורים להיות משולמים בתשלום אחד במועד מתן הודעת העזיבה, שכן לא התקבלה החלטה של האסיפה הכללית בקיבוץ, שתאפשר את פריסת דמי העזיבה.

הקיבוץ טוען כי המנוח אינו זכאי כלל לדמי עזיבה, משום שחברותו פקעה רק בעת פטירתו. ככל שייקבע כי חברותו של המנוח פקעה קודם לפטירתו, טען הקיבוץ כי אין להביא במניין הותק את תקופת שהייתו מחוץ לקיבוץ, וכי החלטות האסיפה הכללית בקיבוץ מאפשרות לפרוס את תשלום דמי העזיבה לששים תשלומים ויותר מכך. ככל שייקבע כי המנוח היה זכאי לדמי עזיבה, הקיבוץ אינו חולק על גובה הסכום הבסיסי ועל זכותו של המנוח לתוספות, כפי שפורטו בטיעוני התובעת לעיל.

10.  קיצבה פנסיונית - לטענת התובעת, עם הפסקת חברותו של המנוח בקיבוץ הוא היה זכאי לקצבה פנסיונית חודשית בגין שנות הותק שלו בקיבוץ. בעת הפסקת החברות היו למנוח 54 שנות ותק פנסיוני, בגין השנים שבין הגיעו לגיל 30 לבין מועד פרסום הכללים בשנת 1993. גובה הקצבה בחודש אוקטובר 2003, המועד שבו היו צריכים תשלומי הפנסיה להתחיל, עמד על סך 2,608 ש"ח. סך כל הקצבה מאותו מועד ועד לפטירת המנוח ביום 9/6/04, עומד על 23,400 ש"ח.